מין מזדמן בתחנה המרכזית בתל אביב
סיפור מהחיים מה שקורה בשירותים של התחנה המרכזית בתל אביב
תמיד ידעתי שקורים הרבה דברים מעניינים בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. מקום גדול כל-כך, יש שיגידו מבוזבז, עם כמה קומות לא מנוצלות, ושירותים שדחוקים בכל מיני מקומות נסתרים ברחבי התחנה. לא פעם ולא פעמיים יצא לי לראות רגל מושטת מתחת לקיר המפריד בין תאי השירותים, או איזה סוטה מנסה להציץ מעל התא (מה שגרר צעקות, איומים וקללות לעברו), אך מעולם לא התנסיתי ממש ב”חוויות” המיניות המפוקפקות שמציעה התחנה. תמיד ראיתי באקט שכזה, בתוך תא שירותים מצחין, עם מישהו שאני לא מכיר (ולא משנה אם זו רק מציצה), סוג של זנות, של סיפוק מיידי של היצר, משהו כמו התנהגות של בהמה. אבל יחד עם כל זה, תמיד התחרמנתי, ולפעמים אפילו מאוד, מכל הפעילות שרוחשת שם. יש משהו מגרה מאוד בחוסר ההיכרות עם מי שיושב בתא וממתין לך, בידיעה שמה שנעשה שם קורה מתחת לאף של מאות אנשים. גומרים-הולכים, זה המוטו.
יום אחד, כשבאתי לבקר חבר שגר במרכז, עברתי, כמו תמיד, דרך התחנה המרכזית. לפעמים, כשאני קצת חרמן אני נכנס לשירותים. גם כדי להשתין וגם כדי לראות מה הולך שם. מצחיק להגיד, אבל אני כבר מכיר את רוב תאי השירותים שם, ויודע בערך לאן להיכנס ומה אני עשוי למצוא שם. אותו יום היה יום כזה, והחלטתי להיכנס לאחד מתאי השירותים בקומה החמישית, בתקווה שאראה מישהו או משהו. בדרך לשירותים נתקלתי בתא שאף פעם לא הבחנתי בו בעבר, בין הקומות, עם דלת שלא נראית כמו דלת, בלי ידית, עשויה פלסטיק לבן דהוי ומודעות פרסומת רבות דבוקות עליה. החלטתי להיכנס. השירותים עצמם היו מצחינים, מלאים בריח חריף של שתן, ולא מתוחזקים בצורה טובה. במבט קצר, הבחנתי בשתי משתנות ובשני תאים. החלטתי להיכנס לתא היחיד שהיה פתוח. ריצפת התא עצמו הייתה מלאה בשתן, כמו האסלה. כשחיפשתי איפה להניח את השקית שהחזקתי גיליתי להפתעתי חורים קטנים בקיר שהפריד בין התאים. החורים לא היו גדולים כמו גלורי הולס אלא קטנים ממש, קטנים יותר מהיקף של זרת. תיארתי לעצמי שכנראה יש מישהו שיושב בתא הצמוד ומסתכל דרך החורים על כל מי שנכנס להשתין, וכנראה גם נהנה מההצגה בחינם. המחשבה שיש מישהו בתא הצמוד, שקרוב לוודאי מסתכל, חירמנה אותי בטירוף ותוך שניות התחיל לעמוד לי, מה שהקשה עליי מאוד להשתין. עמדתי ככה, עם זיקפה, מנסה להשתין כחצי דקה ושמתי לב שיש איזושהי תנועה של אור מבעד לאחד החורים. החלטתי להסתכל. ‘על החיים ועל המוות’, אמרתי לעצמי בלב, והתכופפתי כדי להציץ במי שמציץ עליי, כנראה. מבעד לחור נגלה לי מחזה מחרמן עוד יותר: גבר חתיך, דתי, ישב על האסלה והביא ביד בעודו מוצץ לגבר אחר – שמן ושעיר, וקרוב לוודאי גם זקן. הכלי של הנמצץ היה די גדול אך רק חצי עמד, ואילו זה של המוצץ היה גדול ועבה, אבל לא גדול מידי, בדיוק כמו שאני אוהב. התחלתי להרגיש את הלב שלי דופק בקצב מטורף, ואת הפנים שלי מתחילים להתחמם. רמת החרמנות שלי עלתה דרגה וכולי התרכזתי במחזה שנגלה לי מבעד לחור בקיר. כל המציצה הזאת נמשכה כמה דקות, מעטות אמנם אך מלאות תשוקה, בסיומן הגבר הנמצץ גמר לדתי בפה. הכול נעשה בשקט מופתי, כדי שחלילה לא יחשבו שקורה משהו מבעד לקיר. ‘אילו רק ידעו’, חשבתי לעצמי בלב תוך גיחוך על חוסר המודעות של האנשים לגבי מה שקורה ממש מתחת לאפם. שנייה אחרי שגמרו, יצאתי מהתא והחלטתי לחכות מחוץ לחדר השירותים כדי לראות טוב יותר את הנפשות הפועלות. בעודי ממתין ומנסה להשתלב בקהל בצורה הכי טבעית שיש, הפתיע אותי צלצול טלפון. ”היי, נועה,” עניתי לא מוכן, בידיעה שאני משאיר את ההתרחשות המסעירה מאחוריי. פיתחנו שיחת חולין שכזאת על לימודים ועבודה, כשבין משפט למשפט אני מעיף מבטים לכיוון חדר השירותים שממנו התרחקתי. בזווית העין קלטתי את המבוגר. זיהיתי אותו לפי הנעליים והמכנס. אך הדתי עניין אותי יותר. הוא לא יצא. תיארתי לעצמי שהוא כנראה מחכה ללקוח הבא. מצאתי את עצמי לא מרוכז בשיחה עם נועה, כשמצד אחד אני מרגיש משיכה חזקה מאוד לתא השירותים כדי לבדוק מקרוב איך זה באמת, ומצד שני ידעתי שזהו גבול שקבעתי לעצמי ושלא כדאי לפרוץ אותו כי אחר-כך כנראה אתחרט על זה. במקרה הזה, כמו רבים אחרים, השכל גבר על הרגש, והמשכתי בדרכי בתחנה המרכזית לכיוון האוטובוס שחיכיתי לו, בעודי מדבר עם נועה בטלפון. אני מניח לעצמי שלא היה לה מושג באיזה תזמון היא התקשרה, ואיך השיחה שלה הפכה עבורי למעין גלגל הצלה בחזרה לעולמנו השפוי. נכון, יש בי ביקורת כלפי מה שהולך ממש לידינו, וחלקנו אפילו לא שם לב לדברים המתרחשים כל יום במקומות הומי אדם. ועדיין, המשיכה ללא נודע, למסתורי ולחד-פעמי קיימת. אולי אפגוש את הדתי הזה מתישהו, כשאשלים עם עצמי בנוגע לכל זה. אולי.
