הפורנו הישראלי משגשג, ובתעשייה המקומית מתעקשים שהם מוכרים יותר מסתם סקס

שידורי הקואופרטיב

אמנם הפורנו הגאה בישראל נעשה בידי הומואים, אך לא רק. בהיקף קטן יותר פועלת גם מור ויטל, מפיקה ותיקה של סרטי פורנו בהשתתפות נשים טרנסג'נדריות (המקיימות, לרוב, יחסי מין עם גברים) שלאורך השנים הוציאה תחת ידיה כ–110 סרטים. גם היא, כמו רבים אחרים בתחום, נדרשה לאורך השנים לתת את דעתה לשאלת הניצול. לדבריה, את התשובה לכך מצאה בסוג החברה שהקימה, מעין קואופרטיב כהגדרתה, שבו השחקניות השתתפו בקבלת ההחלטות. "העסק הזה נוצר על ידי בנות, ככה שכל מה שקרה שם היה תוצאה של החלטות שלנו". זו היתה תחילת הדרך, ומאז העבירה ויטל את עיקר עיסוקה מהתסריטים והעריכה לשידורי סקס חיים — "אתרי המצלמות" — ההופכים ליותר ויותר פופולריים. "זה נחשב יותר אותנטי, יש שיחה, מכירים את הבן אדם שמולך ואם אין כימיה, הלקוח מנתק את השיחה", היא מסבירה. "זו החלטה של שני הצדדים".

פרופ' הרצוג קובלת על האידיאליזציה שעושה ויטל לתעשיית הפורנו. "זו זריית חול בעיניים", היא מבהירה. "גם אם כמה נשים עושות פורנו וחושבות שזה דבר נפלא שנורא מכבד את האדם — פורנוגרפיה היא פורנוגרפיה". לדבריה, "פורנוגרפיה, זנות וסחר בנשים הם אותה תופעה עם שלוש פנים שונות. בסופו של יום מדובר בקניית סקס, רק שבפורנוגרפיה הטכנולוגיה מאפשרת מכפלות אינסופיות". הרצוג מוסיפה כי מי שתומך בתעשיית הפורנו מתכסה פעמים רבות תחת "צביעות, העמדת פנים ושימוש ציני ברטוריקה ליברלית של חופש העיסוק וחופש הביטוי".

קוּל ליאור קולטון, פעילה מוכרת בקהילה הלהט"בית, אחראית לעשרות פרויקטים שאותם היא מקדמת במרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב ובהם ערבי אמנות בנושא מיניות קווירית. כחלק מפעילותה היא החליטה להפיק סרט הנשען על מערכת יחסים קיימת בין שתי נשים. "יש לי זוג חברות שצילמו את עצמן מקיימות יחסי מין", היא מספרת. "שאלתי אותן, 'אתן מרגישות שאתן עושות פורנוגרפיה?' הן אמרו שלא". על מנת להציג את הסרט בפסטיבל שהפיקה, חיפשה מונח שינקה אותו מההיסטוריה האלימה שנקשרת בפורנוגרפיה. "לא הצלחנו למצוא לזה הגדרה מילולית קיימת, אז בסופו של דבר קראנו לזה פורנו פמיניסטי, שזה להכניס את ההתנגדות, את הממד הפוליטי", היא אומרת.

לדבריה, פורנו שיוצא מתוך מערכת יחסים משנה את המהות שלו. "מבחינתה היא לא עושה פורנו, היא מתעדת את עצמה כמו שמתעדים את הילד רץ בגן", היא מסבירה. "אין בזה בושה, אין בזה את האשה החלשה בתוך המערך, אין בזה אלימות". ויש בזה עוד יתרון, היא מוסיפה, ברגע שהפורנו עובר לתיעוד של יחסים קיימים, הוא מתעלם מהצורך למלא אחר ציפיות מסחריות: "הצורך הוא לא להדליק אנשים. זה אמנם לשימוש חיצוני, אבל הרלוונטיות של מה עושים איתו בחוץ נורא יורדת".

אחת המצולמות בסרט, אלינה ולדימירסקי, אומרת כי הכנסת המצלמה לרגעים אינטימיים קסמה לה ולזוגתה דווקא כלסביות, "שיודעות כיצד נראה עולם הפורנו כיום". לדבריה, היכולת להסיר את הבושה שהחברה כורכת במיניות נשית איפשרה להן "ליצור גבולות חדשים מתוך מקום שלא תלוי בהתניות החברתיות".

עשה זאת בעצמך

בין אם מדובר במצלמות או בסרטים, אתרי הפורנו הישראליים מתפרנסים כיום בעיקר מפרסומות, אומר ל"הארץ" מפעיל האתר x–nxx, שביקש לא להזדהות בשמו. "האתרים החינמיים זוכים להרבה תנועה", הוא אומר, וכמו ויטל הוא מציין את הפופולריות הגוברת של אתרי המצלמות: "הם החליפו את שיחות הסקס שפעם היו פופולריות ובשנים האחרונות הם תפסו תאוצה יחד עם הרשתות החברתיות".

העובדה כי כיום אין כל צורך בחברת הפקה וכל מי שיש לו בבית מצלמה יכול להפוך לשחקן פורנו מטעם עצמו הכניסה לתחום לא מעט "שחקנים עצמאיים" שפותחים אתר משלהם או משתמשים בפלטפורמות קיימות לחשיפה ישירה. אחת מאלה היא אלה קרוס, יצרנית ושחקנית פורנו המחזיקה אתר מושקע ובו כ–700 סרטים, חשבון טוויטר עם כמעט 20 אלף עוקבים ומאות סרטונים בכיכובה באתרים בינלאומיים. בעגה של הפורנו היא נקראת "מלכה" — מתמחה בשליטה ביחסי סאדו־מאזו, ובסרטיה היא מופיעה עם כמה גברים העוטים מסכה על פניהם.

בין הרבים שהחליטו ללכת על מודל עצמאי, נמצאת גם נורית (שם בדוי). "הגעתי לתחום אמנם מצורך כלכלי, אבל לא ממצוקה", היא אומרת ל"הארץ". "היום אני לא חייבת לעבוד בזה כדי להתפרנס ואני עדיין עושה את זה". היא אומרת כי הבושה היא ממנה והלאה: "מין זה חלק מהחיים. חבל בעיני שהחברה מפעילה סנקציות על כל מי שעוסק בסקס. זה צבוע ומתחסד כי עובדה שכולם צורכים פורנו". לדבריה, היא פחות פגיעה מבכל עבודה אחרת, משום שהיא נמצאת בבית, מחליטה על שעות העבודה ושולטת בתנאי ההעסקה שלה. "בעבר עבדתי כמלצרית, אבל הרגשתי כמו זונה", היא אומרת. "היום כשאני עובדת בתעשיית המין אני יכולה להרשות לעצמי לחיות".

כניסה לאתר הבחורים של ישראל : iga365.co.il

פורנו גיי ישראלי